מה קורה לילדים בתכניות הטיפול שלי אחרי שהתוכנית מסתיימת?.. זה אחד הדברים הכי מעניינים מבחינתי וכמובן שאני דואגת להתעדכן מדי פעם עם ההורים ומתרגשת לשמוע על כל התקדמות.

.כמעט בכל פגישה עם הורים לפעוט שקיבל אבחון עולות אותן השאלות: “מה יהיה איתו כשיהיה גדול?” “הוא ידבר?” “יוכל ללמד בכיתה רגילה?” “יתגייס לצבא?”

אין לי דרך לנבא את העתיד וכל ילד הוא עולם ומלואו. אבל אחרי עשרים וחמש שנים בתחום יש לי משהו שאולי שווה יותר מתחזית: הודעות. אותן הודעות שמגיעות אליי שנים אחרי שהתכנית הסתיימה, מהורים שליוויתי לאורך הדרך ורוצים לספר לי איפה הילד שלהם נמצא היום. וההודעות האלה הן התשובה הכי טובה שיש לי לשאלות על העתיד.

* שמות הילדים בדויים, ופרטים מזהים שונו כדי לשמור על פרטיות המשפחות.

מגן מיוחד לשירות בצבא

נדב אובחן בגיל שנה וחצי ולהורים שלו הומלץ להכניס אותו למעון יום שיקומי. בגיל שנתיים וחצי הם פנו אליי וביקשו להתחיל שילוב בהנחייתי. בניתי לנדב תכנית שילוב בגן רגיל עם משלבת טובה שבחרנו ויצאנו לדרך.

נדב התקדם ממש מהר. הוא אהב ללכת לגן הרגיל ורכש מיומנויות חברתיות ותקשורתיות, למד ליזום משחק עם הילדים בגן והשתתף בפעילויות לאורך היום. כבר בסוף אותה השנה התחלנו בהפחתה הדרגתית של שעות השילוב ואיפשרנו לו יותר ויותר שעות של עצמאות, כמובן שהתהליך נעשה יחד עם צוות הגן שתמך בהחלטה וראה את היכולות הגבוהות שלו. לגן טרום חובה נדב כבר נכנס ללא משלבת והיה לו נהדר. הוא המשיך את שנות הגן ועלה לבית הספר ללא סיוע פרטני, עם הרבה חברים, ובאבחון חוזר שנעשה בהמשך הוא לא ענה יותר על הקריטריונים לאוטיזם.

היום נדב משרת בצבא, שירות רגיל לכל דבר.

משילוב בגן למרכז הבמה

איתי ועומר לא מכירים אחד את השני, אבל הסיפור שלהם דומה. שניהם התחילו תכנית פרטית אינטנסיבית בהנחייתי סביב גיל שנתיים. התכניות של שניהם כללו גם עבודה עם תרפיסטיות בבית במטרה לקדם שפה, משחק, חברתיות וגם שילוב בגן רגיל עם צוות משלבות. גם איתי וגם עומר התחילו את התכנית עם פערים בהתפתחות והתקדמו המון עם הטיפול. איתי, שהיה ילד חכם ושקט יחסית, למד ליזום תקשורת ולפנות לחברים. עומר, שהיה שובב ויותר פעיל, למד לשחק בצורה איכותית עם האחר, לנהל שיח, להשתתף בפעילויות, לשתף פעולה עם האחר. שניהם סיימו את התכנית עם המעבר לכיתה א’, אחרי שרכשו מיומנויות וצמצמו את הפערים ההתפתחותיים ולא היה יותר צורך בלמידה פרטנית אינטנסיבית כזו ולא בליווי של משלבת אישית.

בחטיבת הביניים איתי התקבל לכיתת מחוננים, הוא רכש חברים ולפי דיווחי ההורים השתלב נהדר גם בפן הלימודי וגם החברתי. עומר התקבל לכיתה מיוחדת לתלמידים מצטיינים ובתיכון בחר לממש את אחת האהבות הגדולות שלו וללמוד תיאטרון. היום הוא עולה על הבמה ומופיע בהצגות. ילד שבגיל שנתיים התקשה ליצור קשר עם הסביבה עומד היום מול קהל וזה מאד מרגש לראות איך הוא מגשים את עצמו ומאושר.

הילד שלמד לשחק בכדור

לפני כמה ימים קיבלתי הודעה מרגשת מאמא שליוויתי את התכנית של הבן שלה לפני הרבה שנים. הבן שלה חגג בר מצווה והיא סימסה לי ולצוות התרפיסטיות שטיפל בזמנו בילד שהיא ובעלה לא יכלו שלא לחשוב עלינו ביום המיוחד הזה של בר המצווה. היא ביקשה לשתף אותנו בהתרגשות ולהודות לנו ותיארה שהוא גדל להיות נער מוכשר ושוער בקבוצת כדורגל, ואז הוסיפו משפט שהעלה לי חיוך: “למי שזוכרת כמה זמן לקח לנו ללמד אותו לשחק בכדור…”

אני זוכרת. כל מסירה, כל ניסיון, כל חיזוק בגיל שנתיים וחצי. וגם בגיל שלש. עבדנו איתו צעד אחרי צעד כי ידענו כמה חשוב לפתח הדדיות ומשחקיות וכמה זה יכול לתרום להתפתחות שלו בעתיד.

וזה בדיוק העניין: מיומנויות שנראות לנו טבעיות לגמרי אצל ילדים בהתפתחות תקינה כמו למשל לזרוק כדור- לפעמים צריך ללמד, צעד אחר צעד ילדים עם עיכוב או קושי בהתפתחות. וכשמלמדים נכון, הן הופכות לחלק מהילד והרבה מהילדים לומדים לאהוב והופכים אותן לתחביב ובהמשך אולי אפילו למקצוע.. אחרי כמה שנים אמא שלו עדכנה אותי שהוא התקבל לקבוצת נוער בכדורגל😊גאווה גדולה

הילדה שבכתה בלי הפסקה

יש הרבה פחות בנות מאובחנות ובדיוק בגלל זה כשיש לי תכנית של בת אני מתרגשת במיוחד. יעלי התחילה אצלי את התוכנית כשהיתה בת שנתיים וחצי. ההורים פנו כי רצו לקדם אותה ולקבל הנחיה לשילוב בגן הפרטי ועבודה בבית לקדם את ההתפתחות שלה. די מהר בנינו צוות של 2 סטודנטיות חמודות ומסורות שקיבלו הדרכה שוטפת ממני והתחילו לעבוד עם יעלי. בתחילת הדרך היא היתה צריכה את הליווי הצמוד שלנו. אני בעיקר זוכרת את הצרחות והבכי שלה בגן.. הגננת והסייעות היו חסרות אונים כי יעלי היתה בוכה המון, כל מגע אקראי מהילדים לא היה לה נעים והיא בכתה הרבה והיה לה קשה להירגע. גם לשחק ולהשתתף היה לה קשה כי היתה כ”כ נסערת רוב הזמן.

יעלי קיבלה טיפול אינטנסיבי בגן ובבית למשך כל שנות הגן. היא למדה להסביר את עצמה יותר טוב, להגיד כשלא נעים לה במקום לצרוח, להירגע מהבכי ולפרש נכון את כוונות הילדים האחרים. אח”כ למדה לשחק עם הילדים ולהשתתף ועם הזמן התקדמה יפה. כשהגיעה לגן חובה עברנו לשילוב סמוי, ליעלי כבר היו חברות קרובות שאיתן היא שיחקה בגן וגם אחה”צ, ההורים רשמו אותה לחוג ריקוד וחוג ספורט והיא נהנתה והתחזקה. הבכי והצרחות פחתו מאד ככל שהיא שכללה את התקשורת וההבנה שלה. לכיתה א יעלי נכנסה עם משלבת סמויה וכמעט לא היתה זקוקה לעזרה.. היא היתה מוכנה מאד למעבר לבית הספר, גם ברמה הלימודית וגם ברמה החברתית והתקשורתית.

מה משותף לכל הסיפורים?

חשוב לי להיות כנה: לא כל ילד יגיע לאותה נקודה, לכל ילד יש את הדרך שלו ואת הקצב שלו. ואת נקודת ההתחלה שלו. המטרה שלי היא לא להעלים את האבחנה, אלא לעזור לכל ילד למצות את הפוטנציאל שלו ולחיות חיים מלאים, שמחים ועצמאיים, בתפקוד הכי גבוה שאליו הוא יכול להגיע.

ובכל זאת, כשאני מסתכלת על הילדים האלה, אני רואה כמה דברים שחוזרים על עצמם:

  • התחלה מוקדמת, ברוב המקרים סביב גיל שנתיים
  • תכנית ביתית מדויקת, שנבנתה במיוחד לילד ומתעדכנת לפי ההתקדמות שלו
  • שילוב בגן שמאפשר לילד ליישם את מה שלמד בבית בתוך חברת ילדים
  • הורים שותפים ומעורבים לאורך כל הדרך
  • הפחתת סיוע הדרגתית כדי לקדם מקסימום עצמאות

חשוב לזכור! מאחורי כל אחד מהילדים האלה עומדים הורים מעורבים שהחליטו לא לחכות ולהשקיע בילד שלהם כבר מהרגע הראשון.